פסק-דין בתיק ע"א 2669/04

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ז. ימיני) מיום 4.5.04 (ת"א 2604/01) שבו קיבל בית המשפט תביעה לפינוי שהגישה המשיבה נגד המערערים והורה למערערים לסלק ידם מאדמות בלוד הידועות כחלקה 61 בגוש 3967 (להלן: " המקרקעין").

רקע

המשיבה היא הבעלים הרשום של המקרקעין והמערערים מחזיקים בהם. המקרקעין הם מקרקעין מוסדרים מאז שנת 1933.

בשנת 2000 פנתה המשיבה למערערים בדרישה לפנות את המקרקעין ומשלא נענתה הגישה נגדם תביעה לפינוי וסילוק יד. המשיבה הגישה את התביעה לבית משפט קמא בסדר דין מקוצר. ניתנה למערערים רשות להתגונן.

טענת ההגנה המרכזית ולמעשה היחידה של המערערים הייתה טענת התיישנות כשדין ההתיישנות הוא הדין שחל על מקרקעין מוסדרים עוד לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 היינו ס' 22 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: " חוק ההתיישנות") שתיקן את סעיפים 20 ו-78 לפקודת הקרקעות העותומנית וקבע תקופת התיישנות של 25 שנה למי שהחזיק במקרקעין לפני יום 1.3.43 (להלן: " המועד הקובע"). הם טענו שבעלה המנוח של המערערת 1 ואביהם של המערערים האחרים (להלן: " המנוח"), קיבל את המקרקעין בשנת 1938 ומכל מקום לפני יום 29.2.43 ומכוחו המערערים ממשיכים להחזיק במקרקעין. כמו כן הוסיפו המערערים וטענו לתחולתו של ס' 5 לחוק ההתיישנות.  

פסק הדין נושא הערעור

בית משפט קמא סקר בפרוטרוט את הראיות שהובאו לפניו ובהן עדות המערערת 3 וחוות דעת של מומחה וכן מסמכים ובהם נסחים היסטוריים ומעודכנים של המקרקעין, מסמכים הנוגעים למדידת המקרקעין וארבעה תצלומי אוויר מהשנים 1944 עד 1965. בית המשפט ציין שרוב רובם של המערערים נולדו לאחר המועד הקובע ודווקא המערערת 1 שהייתה יכולה להעיד מכלי ראשון על החזקה במקרקעין במועד הקובע לא העידה ולא ניתן לכך הסבר ראוי. בית המשפט עמד על השינויים שחלו בזיהוי המקרקעין שהיו תחילה חלק מחלקה גדולה יותר שהייתה רשומה בשם התובעת ופוצלו בשנת 1962 לשתי חלקות שהמקרקעין דנן נמצאים באחת מהן (חלקה 61).

בית המשפט בחן היטב את עדותה של המערערת מס' 3, שנולדה בשנת 1949 והעידה מדברים שלטענתה שמעה מהמנוח, והגיע למסקנה שאין הוא מאמין לה משבעה טעמים שאותם פרט בפסק הדין. מתצלומי האוויר הסיק בית המשפט שהייתה תקופה מסוימת שהחלה בשנת 1949 ובה נעקר פרדס שהיה על המקרקעין והם לא עובדו. בית המשפט דחה את טענות המערערים שנסמכו על מסמכים נוספים שהגישה המערערת 3 מטעמים שפורטו בפסק הדין ושעיקרם שמסמכים אלו אינם נוגעים למקרקעין דנן אלא למקרקעין סמוכים.

מתצלומי אוויר שהגיש המומחה מטעם המשיבה הסיק בית המשפט שפרדס שהיה על המקרקעין נעקר בשנת 1949 או לפניה ובאותה שנה המקרקעין לא עובדו וכן לא עובדו בתקופה שבה נערכו המדידות. הם שבו להיות מעובדים במועד כלשהו שבין 1949 לבין 1956.

מסקנתו של בית משפט קמא הייתה " שהנתבעים לא הצליחו להוכיח כי אביהם המנוח החזיק בקרקע החל משנת 1938. כל אשר הוכח הוא שהיו שנים מסוימות שמאן דהוא עיבד את המקרקעין, אך לא ברציפות. לטענת ב"כ הנתבעים, המועד המוקדם ביותר שבו עיבד אביהם המנוח של נתבעים את הקרקע והחזיק בה היה בשנת 1949. מועד זה הוא בודאי לאחר יום 1.3.1943, ובהתאם לדברי ב"כ הנתבעים בסעיפים 3 ו- 4 לסיכומיו, יש לדחות את טענת ההתישנות אותה טענו הנתבעים תוך שהם מסתכמים על סעיף 22 לחוק ההתישנות."

בית המשפט הוסיף ודן בטענת התיישנות לפי סעיף 5(2) לחוק ההתישנות ועשה כן אף על פי שטענה זו הועלתה רק בשלב הסיכומים. הטענה נדונה לגופה ונדחתה הן מהטעם שהמערערים לא הוכיחו ממתי התחילו להחזיק במקרקעין ושהחזקתם בהם הייתה רציפה, הן מהטעם שאין לטעון טענת התיישנות במקרקעין מוסדרים (ס' 159(ב)) לחוק המקרקעין).

לפיכך קיבל בית המשפט את התביעה.

דיון והכרעה

לפנינו שב בא כוח המערערים וטען את הטענות שנדחו בבית משפט קמא לרבות טענות לעניין נטל הראיה ומשקל הראיות. כמו כן טען שלפי ס' 159(ב) לחוק המקרקעין אפשר היה לטעון טענת התיישנות גם במקרקעין מוסדרים במקום שהזכות התיישנה לפני תחילת החוק.

אין אנו רואים מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא שעיקרו ממצאים שבעובדה והערכת מהימנות. הממצאים העובדתיים של בית משפט קמא תומכים במסקנה המשפטית שהגיע אליה ולא מצאנו בפסק הדין טעות שבחוק. לפיכך לא ביקשנו את תשובת המשיבה.

בניגוד לנטען על ידי המערערים, בית משפט קמא קבע מפורשות כי הוא אינו מאמין לעדותה של המערערת 3 ואף הסביר את חוסר האמון. כך גם ציין בית משפט קמא, שעדותה היא עדות מפי השמועה של בעלת דין.

ועוד, בית משפט קמא הדגיש את הימנעות המערערים מהבאת ראיות, שלכאורה היו אמורות לתמוך בגירסתם.

המערערים טוענים לחזקה של שנים רבות במקרקעין, אך לא הביאו ראיות לטענתם.

גם אם התייחס בית משפט קמא למסמך זה או אחר אשר המערערים טוענים כי לא היה מקום להסתמך עליו, אין בכך כדי לגרוע ממסקנותיו.

אנו דוחים את הערעור.

המערערים יישאו בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח.

המזכירות תואיל לשלוח עותק פסק הדין לפרקליטים בדואר רשום.